בגדים / מאת טל אלעזר   

משך כל השבוע אני אמא. אבל בימי שישי בצהריים דן נשאר עם הבנות, ואני הולכת לחפש מציאות בחנויות יד שנייה. יום שישי אחד, דן איחר לחזור. ישבתי עם הבנות בבית, כמו ארי בסוגר. כשסופסוף הגיע, טסתי לכיכר דיזנגוף. בימי שישי יש שם שוק עתיקות. זה לפחות עוד יהיה פתוח.

הערב כבר ירד. בצד המזרחי של הכיכר היו הרוכלים האחרונים מקפלים את הסחורה. עוד מהמדרגות שיורדות מהכיכר לשוק ראיתי אותה. חליפת חצאית וז'קט של איב סן לורן ריב גוש, מצמר משובח, בדוגמת האונדסתות'. בגד שנעשה מתוך הנחה שהאשה שלובשת אותו רגילה לטוב ביותר, ולא תסתפק בפחות מכך.

"כמה החליפה?" שאלתי את האשה שמאחורי הדוכן.

"שבעים שקל לשני החלקים?" ענתה בשאלה.

לפני שהספקתי לשלוף את הארנק, היא ירדה לחמישים. שילמתי מהר לפני שתתחרט. 

"זה היה שלך?"

"לא," ענתה המוכרת, ששמה רנה. "קיבלתי מאיזו גברת מבוגרת."

בשבוע הבא, כשהגעתי, רנה כבר ארזה כמעט הכול.

"חבל," אמרה. "הבאתי עוד בגדים של הגברת, חשבתי שאולי תבואי..."

אני לא הקשבתי. עיני היו מרותקות לחיזיון מרהיב שהיה זרוק על השולחן, בין הסמרטוטים המגובבים: זוג נעליים קלאסיות של שאנל בבז' ובשחור. עקב סולידי, רצועה  דקה מאחור וחרטום מחודד קלות.

"זה שלה?"

"אה, נכון! גם זה ממנה. אבל השאר כבר ארוז."

הרגשתי עקצוצי זיעה בבית-השחי. הנעליים האלה מוטלות כאן יום שלם. מאות אנשים חלפו על פניהן ואף אחד לא שם לב  לאוצר שמונח לפניו.

"כמה?" שאלתי.

"חמישים שקל זה בסדר?"

הוצאתי את הכסף, חטפתי את הנעליים וחיבקתי אותן.

"את לא מודדת?" 

הנעליים היו במידה שלי. בבית צחצחתי אותן והענקתי להן חיים חדשים. בשבוע שלאחר מכן רכשתי בפרוטות את שאר המטמון: חליפת צמר כחולה שלושה חלקים של סלין, וחצאית סגולה של לואה, מצמר דק שמלטף את הרגליים.

באופן טבעי, הנחתי שהגברת תמשיך לטפטף לרנה בגדים, ושאני אשתלט על כולם. זנחתי את חנויות היד שנייה. עניינו אותי רק בגדי הגברת הזקנה. בכל יום שישי במהלך הקיץ הארוך וההביל באתי לדוכן של רנה. כלום. עם בוא הסתיו, הייתי חייבת לשים את הדברים על השולחן.

"אין?"

"אין."

"יהיה?"

חיוך מתנצל ומשיכת כתפיים.

"את לא יכולה לשאול אותה למה היא הפסיקה לתת?"

"אני לא מכירה אותה. זה הגיע אלי דרך חברה..."

"את לפחות יודעת איך קוראים לה, מאיפה היא?"

"רק שהיא בת 85 ושהיא גרה בזכרון-יעקב."

לבי מחסיר פעימה. יש לי קרובים בזכרון-יעקב. כלומר, פעם היינו קרובים, ועכשיו רחוקים. אחות אמי, שלומית, נשואה לעמי, זכרוני מבטן ומלידה. אם יש בזכרון גברת מבוגרת ואלגנטית, שלומית תדע מי זו. הקושי הוא, שלפני ארבע-עשרה שנים היה לי ריב גדול עם שלומית ועמי.

הייתי בת עשרים ואחת וגרתי בפריז. יום אחד מצלצל הטלפון.

"נטע, זה דוד עמי מדבר!"

קולו החם והעמוק צועק מהעבר השני. אני רחוקה אז צריך לדבר בקול רם.

"עמי! הכול בסדר?"

"מצוין! אני עושה לדודה שלומית הפתעה ושולח אותה אלייך לשבוע!"

אוי, לא. יש לי לימודים, ועבודה, והכי חשוב, יש בחור שאני מנסה לשכנע אותו לאהוב אותי, למרות שהוא לא כל כך רוצה. את כל זה אין לי אומץ לומר לעמי, שקונה לשלומית כרטיס טיסה. יום לפני שהיא אמורה להגיע, הבחור מציע לי לבוא איתו לטיול בעמק הלואר. אני מתקשרת לשלומית ואומרת שהיא יכולה להשתמש בדירה, אבל אני לא אהיה. שלומית נשארת בזכרון, ואני נוסעת לטיול, שבמהלכו  מחליט הבחור כי אני אכן לא מוצאת חן בעיניו. שלומית ועמי נעלבים עד עמקי נשמתם. עם השנים, שלומית מפשירה קלות, אבל עמי לא זז מילימטר ומסרב לדבר איתי, אפילו בחתונות ובלוויות.

מחשבה נוראה מקפיאה אותי.

"יכול להיות שהיא מתה?" אני שואלת את רנה.

רנה צוחקת. "רק השבוע דיברתי עליה עם החברה שלי. היא בסדר גמור. היא פשוט הפסיקה לתת בגדים."

אז בינתיים הגברת הזקנה חיה. אבל אף אחד לא חי לנצח. מהבגדים ששחררה אפשר להסיק שאין בחייה מישהו שמייחל לכל פירור. כשהיא תמות, במקרה הטוב ייתרמו בגדיה לאנשים שיתאכזבו לקבל דברים כל כך מיושנים, ובמקרה הרע ייזרקו לפח ויהפכו לזיהום סביבתי. אני מדפדפת בדמיוני בארון הבגדים שלה: חליפה קלאסית אחת של קוקו שאנל חייבת להיות שם. חולצות משי של דיור, שעל הפתקיות שלהן כתוב nettoyer a vapeur. כמה מטפחות של הרמס. קורז'. לאנוון. איב סן לורן. הכל בעיצובם של המעצבים המקוריים, לא הצעירים שמפיצים את יצירותיהם הקיקיוניות בחסות השמות הגדולים מפעם. אני מדמיינת את יצירות-המופת האלה נרקבות בערימה מצחינה בחירייה ומרגישה שאני חייבת לעשות משהו.

לפיכך אני מבקשת מאמא לגשש אצל שלומית, אם אני יכולה לבוא לבקר. אמא מתרגשת מרצוני האצילי לעשות סולחה עם שלומית. על סולחה עם עמי אין מה לדבר, כי זכרונים אמיתיים לא סולחים לעולם. את זה אמרה לי פעם שלומית בעצמה. שלומית אומרת לאמא שתשמח אם אבוא בשבת.

בשבת בבוקר אני נפרדת מדן ומהבנות ונוסעת צפונה. רק כשאני יוצאת מתל-אביב אני שמה לב כמה זמן לא העזתי לעזוב אותה. כאילו עלולה עזיבתה לעורר בי מחשבות על עזיבת החיים שבניתי בה, ששזורים באופן כה הדוק ברחובותיה.

ואכן, ברגע בו אני חוצה את הירקון כמו נפרץ סכר, וזכרונות זכרוניים נשפכים עלי ברכות מכאיבה. בכלל לא ידעתי שזכרון עוד קיימת בי. כאילו היתה בפינה נידחת מגירה נעולה בשם "זכרון-יעקב" שנפתחה באקראי.

החצר האחורית היתה מרוצפת אבן אפורה, והשקיפה אל בריכות הדגים של מעגן- מיכאל ולים הפתוח. במרפסת-השירות מכינה לילה, העוזרת הערבייה,  קובה, עלי גפן ומעמול.  

עמי צולה בשר על האש. עשן המנגל אופף אותו ומתערבב בעשן המקטרת האחוזה בין שיניו הצחורות. ביחד עם שערו המאפיר, עיניו הכחולות, ופניו צרובי השמש, הוא נראה כמו רב-חובל. למעשה, הוא איש-אדמה אמיתי, ששונא את הים ופוחד מפניו. 

צמוד למרפסת-השירות נח בהדרת כבוד המטבח הבורגני של שלומית. לא מבשלים בו ובכל זאת הוא לב הבית. סביב השולחן העגול כולם אוכלים כל הזמן, ומעל גבי כיסא-נוח חום ומרופט מנהלת שלומית את ענייני הממלכה. 

הסלון הוא לתצוגה בלבד. יושבים בו רק כששלומית מארחת חברות לקפה ועוגה. שקט שם וחשוך. בחורף עמי מדליק את הקמין, משדל את האש לבעור במפוח מרוקע נחושת.

בקיץ אמא ואני נוסעות כל יום לטנטורה, לים. שלומית הולכת לים רק בשעות מוזרות, כי היא מתביישת בפולקעס הגדולים שלה.

מגיל עשר אני נוסעת לזכרון לבד. אני אוהבת את האווירה הדחוסה של המושבה. הריכולים. הריטואלים של הפרובינציה. שלומית ישנה כל יום בצהריים. יש לה ציפורניים אדומות ומחודדות. כשהיא מסירה את הלק הן צהובות לגמרי, בגלל הסיגריות.

הנסיעה כמעט הסתיימה והיא עברה מהר מדי. אני לא יודעת מי אני, איפה אני ומתי. אני חולפת על פני בית המלון החדש, שקרע את ההר. כשאני עוברת ליד תחנת הדלק, בשיפולי הגבעה שמובילה למושבה, אני נזכרת שפעם קרה כאן משהו. היה גבר ערבי יפה-תואר שהתפעל משלומית. ושלומית חייכה ועיניה ברקו והראו לי לרגע את מה שהיתה פעם. והיו מים שניתזו מצינור, וזה הכול.

בעלייה המכושפת למושבה, אני מרגישה את האוטו שלי מתלבט אם לוותר על המאמץ וליפול לתהום, או להיאחז בכביש ולהגיע לפסגה. הרנו הירוק של אמא  תמיד מגיע, כי נוהגת בו אמא שמחה וחזקה. אבל האוטוביאנקי האדום של שלומית כמעט משוכנע, שעדיף לעזוב את הכביש המוביל אל הבית, ולעוף לעוף מעל בריכות הדגים, מעל לים הקטן, מעל לים הגדול, מעל ומעבר לאוניות חיל-הים, אל העבר השני; אל החיים שהובטחו ולא התקיימו, אל המלכות שמחכה, אל המלך הממתין.

והאוטוביאנקי ינחת במקום המתאים. והמלך יפתח את הדלת. במו ידיו. הוא יסיר את הכפפות הלבנות ויושיט את ידו החשופה לשלומית המלכה. והמלכה שלומית תצא מהאוטו ברגליים קלות ומחוטבות כרגלי איילה. נעליים של שאנל לרגליה. שמלה של דיור לגופה. שוקיה המחוטבים יכו בתדהמה את הממלכה. השרים והמשרתים ינעצו עיניים בעיניה הירוקות, בקימור שוקיה, באופן שבו נשימתה מרעידה את שדיה מתחת לשמלה. עד שהמלך יבחין בכך שהשרים שמאחוריו שכחו את שירותם לטובת זכרותם. הוא ירים גבה מלכותית, וכל הגברים יכבשו מחדש את הליבידו שלהם מתחת למדי השרד. אני אשתחל החוצה מהדלת הקדמית, כי לאוטוביאנקי אין דלתות מאחור. שלומית תושיט לי יד ותחייך אלי, שלא אשכח את הנימוסים שלי. ברור שאני לא שוכחת. אני קדה קידה עמוקה, מושלמת.

"מונסניור," אני אומרת.  

"מדמואזל," עונה המלך ומנשק את ידי באצילות.

יש לו עיניים כחולות וקרות. אני נזכרת בעיני התכלת החמות והתמות של עמי, מעברו השני של הים. עמי מחכה לנו בבית לצהריים. הוא כבר הדליק את האש. הוא עומד אפוף עשן מנגל ומקטרת וצולה למעננו בשר. אבל כשאני רואה איך שלומית מרחפת על זרועו החסונה של המלך אל המרכבה הממתינה, כיצד היא חולפת באצילות על פני שורות הגברות הממלמלות "מאדאם" בעיניים מורכנות, אני מבינה שכך חייב היה לקרות.

אני מגיעה וחונה מול הבית של שלומית ועמי. הלבנים שלו אדומות מאי פעם. הבית בנוי חזק. הוא יישאר נטוע באדמה הזכרונית, הרבה אחרי שהאנשים שבנו אותו כבר לא יהיו. אני מצלצלת בפעמון ומגלה שהתקינו אינטרקום.

שלומית יושבת לבדה בסלון. אני מנסה להסתכל עליה מבעד לשכבות שנוספו בשנים שלא ראיתי אותה. לפני ארבע שנים גילו לעמי סרטן בערמונית. לפני שנתיים שלומית קמה באמצע הלילה מכאבים ביד. אחרי ארבעה ניתוחים גילו שזה סרטן בדם. עכשיו יש לה פאה, ותחבושת על היד שמסתירה את הצלקות מהניתוחים. ציפורניה עדיין ארוכות ואדומות. מהסיגריות נפרדה מזמן. הפנים אותם פנים, ספק אריסטוקרטיים ספק חבולים. אבל שפתיה הדקות כבר לא משדרות פינוק וגועל. הן תחומות בזהירות בעיפרון, כדי שהליפסטיק לא יגלוש לקמטים שמקיפים אותן. שריון אדום של לק וליפסטיק מגן מפני מבטים מרחמים. השמלה שהיא לובשת גדולה עליה. מאז המחלה רזתה מאוד. לא נשאר כמעט כלום מהפולקעס המרגיזים. הפוני של הפאה מסודר בזהירות מכמירת לב.

"שלומית," אני מחבקת אותה.

היא מקבלת את פני בעליזות קורעת. היא ממלאה את החלל בדיבורים. כשהייתי ילדה היינו מגיעות יחד לשלווה, אבל זה היה מזמן. בסוף היא משתתקת ומביטה בי, בוחנת את השכבות שנוספו גם לפני מאז נפגשנו לאחרונה. די הרבה שכבות.

"איפה עמי?", אני מעזה.

"בסידורים," היא משיבה.

שוב שתיקה.

"נטע, בשביל מה באת באמת?"

באמת בשביל מה? האם באמת האמנתי שאפשר לנסוע אחורה בזמן? הרי זכרון של ילדותי כבר איננה.

השאלה של שלומית תלויה באוויר. אני בוחרת בתשובה הפשוטה.

"רציתי שתעזרי לי למצוא מישהי שגרה פה". ואני מספרת לשלומית על בגדי הגברת הזקנה. היא מקשיבה. פעם לא ידעה להקשיב.

"לפי מה שאת מספרת, זאת חייבת להיות גברת רשל, הבוסית של לילה."

"מה, לילה כבר לא כאן?"

"לילה ואני לא מדברות עשר שנים."

"אבל למה?"

"האשמתי אותה שהיא גנבה לי תכשיטים."

"והיא באמת גנבה?"

"לא. איזה תכשיטים כבר יש לי?"

דודה שלי ואני חולקות את אותה קללה. מנסות כל החיים לנווט את סירתנו במים עכורים של רצייה וחרטה. 

"ואת יודעת איפה היא גרה, הגברת שלך?", שואלת שלומית, ושולפת ממגירה נסתרת בשידה שלידה סיגריה ומצית.   

"איפה?" אני שואלת, אפילו שאני מנחשת.

"בארמון," אומרת שלומית, ומפריחה עיגול עשן מושלם.

כשהייתי ילדה, היינו מספרות זו לזו איך כשאגדל ואהיה עשירה, אקנה את הארמון הנטוש ואגור בו עם בעלי והילדים, קרוב לעמי ולשלומית.  

שלומית מפריחה עוד עיגול עשן, שמספיק לנשק את הראשון לפני שהוא מתפוגג.

שער הברזל השחור, שהיה תמיד נעול בשלשלאות, פתוח לרווחה. אותם ברושים זקופים קורעים את השמים, אותם אורנים זקנים מפזרים את מחטיהם על העשב הרך.

אנחנו מצלצלות בפעמון ולילה פותחת את הדלת. היא מביטה לתוך עיני, מחפשת משהו מוכר.

"אלבי?" היא שואלת. לב שלי. שכחתי שכך קראה לי. 

יש לה את אותו הריח: חומרי ניקוי, טיגון ומתיקות המעמול. כשהייתי ילדה לא אהבתי שהיא מוחצת אותי אל בגדיה מוכתמי השמן והזיעה, אבל עכשיו זה נעים לי ואני מחבקת אותה חזק בחזרה. היא נראית בדיוק כמו לפני שלושים שנה, מה שהופך אותה מזקנה בת ארבעים, לבת שבעים רעננה מאוד. עיניה טהורות ואין בהן חרטה. במשך כל חייה לא עשתה רע לאיש.

על השיש במטבח ערימת עלי גפן חלוטים וקערת אורז. לילה מצביעה על כסאות, שלומית ואני מתיישבות. ידיה של לילה ממלאות, מגלגלות, מהדקות. עיניה שואלות. שלומית מרימה את הכפפה.

"באתי להתנצל בפניך, לילה," היא אומרת. במעמד מיוחד זה קופצים לעין תווי פניה שהוכיחו עצמם כעמידים בפני פגעי הזמן; נשריות קלה של האף, אצילות אקספרסיבית של השפתיים. 

"אני לא כועסת עליך, שלומית," אומרת לילה, וחיוכה מאיר את לחייה.

היא עוזבת את עלי הגפן, שוטפת ידיים, ונעמדת מאחורי שלומית. היא משעינה את ראשה של שלומית על חזה הגדול, חומה בצורה נגד עין הרע. שלומית עוצמת את עיניה הירוקות. בהיעדרן היא נראית חיוורת כל כך.

לילה מברכת: "אינשאללה, שלומית, שיהיו לך חיים ארוכים. שתספיקי לעשות את כל מה שאת צריכה לעשות."

היא מביטה בי.

"את קצת חיוורת, יא בנתי. לכי לנשום אוויר בגינה".

"הבוסית שלך לא פה?" אני שואלת.

"אל תדאגי, היא בתל-אביב עד הערב," אומרת לילה, ומושיטה לי מעמול. המעמול  מושלם כתמיד, אבל מתקשה להפיג את טעם האכזבה.

אני יוצאת לגינה ומקיפה את הבית. במקום בו המדשאה מתמזגת בחורשת אורנים, מוצב כיסא-נוח. על המסעד שלו מונח שאל קטיפה שחור, שעליו רקום טווס בחוטי זהב צפופים. מתחת למניפת נוצותיו הסבוכה רשום בקטן השם אלזה שפירלי. על הדשא אנפילאות עור-צבי בצבע סלמון. בגינה הריקה שקט עמוק.

אולי הגברת רשל בכלל לא קיימת. אולי בכלל מותר לקחת את הדברים האלה, כמו את המתנות שמחכות לי ליד פחי האשפה ברחובות תל אביב. הרוח מנענעת בעדינות את מה שמשך אותי מלכתחילה לנקודה הזאת בגינה: דלת כחולה, פתוחה לרווחה.

אני נכנסת בעדה ומוצאת עצמי בחדר-שינה. מיטה מיושנת. סקרטר. אגרטל ורדים בהירים וכהים. ארון ספרים. איפה הבגדים?

דלת ויטראז' מובילה לחדר נוסף. קרני השמש מחיות את צבעי הוויטראז' ודוחפות אותי לחדר השני, שקירותיו מצופים ארונות בגדים. נגיעה קלה – ודלתות הארון מחליקות ונפתחות מעצמן.

הבגדים מסודרים לפי סוגים: שמלות ערב. שמלות יום. חליפות של חצאיות וז'קטים. כל קבוצה מסודרת לפי קשת קבועה של צבעים. ארון שלם מוקדש רק לנעליים. זוגות זוגות הן נחות בתאים תאים. את זה שהכול במידה שלי אני כבר יודעת.

על מדף רחב צעיפי משי מקופלים של הרמס. אני בוחרת צעיף בצבעי כתום וחאקי. סוסים אצילים עומדים על רגליהם האחוריות. אני פורמת את שני הכפתורים העליונים של השמלה שלי, רק כדי לראות איך הצעיף נראה כנגד צבע העור. אני פורמת עוד כמה כפתורים, משתחררת מהחלק העליון של השמלה ומניחה לו ליפול סביב המותניים. הצעיף משליך אור על העור של הכתפיים.

אני קושרת את הצעיף לראש כמו גרייס קלי. עכשיו – מה אני אלבש? משהו צנוע. יומיומי. אלגנטי, אבל קליל. משהו שמתאים לבוקר. לאירוח. לכתיבת מכתבים. אולי לקטיפת עוד ורדים. עם הצעיף של הרמס קשור לראש ואולי בתוספת משקפי שמש. שידה גדולה של מגירות קופצת מולי מעצמה. במגירה העליונה משקפי השמש מסודרים בתאים ייעודיים. מבחר נאה. אני בוחרת זוג שחור גדול, נוסח אודרי הפבורן.

אחר הצהריים מישהו בוודאי צריך לבוא. הרי לא סתם אני מרעננת סידורי פרחים שלא זקוקים לריענון. אולי איזה אדון צעיר שמעוניין להיפגש איתי בעניין שיש לו עבורו חשיבות ראשונה במעלה. הוא כתב שכבר חודשים הוא לא ישן בלילות. ובכן, מה לובשים לאירוע כזה, מה עוד שעדיין לא החלטתי מה תהיה תשובתי?

אני מוציאה מהארון ז'קט קטן לבן של כריסטיאן דיור. הוא מתכפתר סביב מותניי. יש לי מותניים צרים, כמו של סקרלט אוהרה. לא רע אחרי שתי לידות, חייבים להודות. ביחד עם הז'קט אני לובשת חצאית שופעת בד בצבע אפור-עכבר של דיור, שנתפרה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. כשסופסוף זה נגמר, והנשים הפסיקו למלא תפקידי גברים וחזרו להיות מטופחות ומפונקות. ושוב היה בד - כל כך הרבה בד  - והן לבשו חצאית עם חמישים מטר בד בפנים, אולי כדי לכסות על דברים שהתגלו ושלא היו צריכים להתגלות. אני משלימה את המראה החדש שלי עם נעלי עקב של שאנל וכפפות לבנות.

עכשיו אני מוכנה לקראת האדון הצעיר. ואם באמת יהין לבקש את ידי, אהיה מופתעת ואדחה את תשובתי, לפחות עד הערב. אז נלך לארוחה לאור נרות. לאירוע כזה ברור שעלי ללבוש שמלה מיוחדת, שהרי זה עשוי להתברר בדיעבד כערב החשוב בחיי. 

לנוכח האטיקטים המופלאים על שמלות הערב בארון החדש שלי, הדם פועם באוזני כל-כך חזק עד שאני בקושי מצליחה לשמוע את עצמי קוראת את השמות במבטא צרפתי מושלם: פייר בלמן. ג'יבנשי. קוקו שאנל. מאדאם גרה. מדלן ויונט – שאותה אני בוחרת. שכבה תחתונה ממשי ורוד בהיר, ועליה שכבת רשת שחורה עם אפליקציות מתחרה.

אני מסתובבת מול הראי, נותנת לחצאית לעוף ולהיפרש כמו פעמון. דינג דונג דינג דונג יצלצלו פעמוני הכנסייה כשאני והאדון הצעיר הנ"ל נרוץ במורד המדרגות, והקהל האלגנטי ישליך גרגירי אורז שיתפזרו בקפליו של שובל עשרים המטרים של שמלת הכלולות שלי, שיתפור במיוחד עבורי אוסקר דה לה רנטה האגדי. 

לרגע אני מתעייפת מכל זה ומרימה את פני. קרן שמש שחודרת לחדר מאירה אשה קטנה שיושבת בכורסה ומתבוננת בי. היא קטנה כל-כך. לבטח לא תמיד היתה כזאת. אפילו בגדיה מעידים על כך. למרות מזג-האוויר הבהיר היא לובשת מכנסיים שחורים וסוודר גולף שחור.

הכי טוב לברוח. אני בטוח רצה יותר מהר ממנה. אבל איך לברוח כשאני לבושה בשמלה של מדלן ויונט שיש לה ערך מוזיאלי, והיא שייכת לאשה הקטנה, שאל חדרה חדרתי בלי רשות.

"את גברת רשל?"

"כן. מי את?" 

"באתי עם דודה שלי לבקר את לילה. היא אמרה שאת בתל-אביב."

"בסוף לא היה לי כוח לנסוע."

"אני מצטערת, אני..."

"השמלה הזאת היתה של אמא שלי," אומרת גברת רשל. קולה מהוקצע באמצע המשפט ושביר בקצותיו. "כשהייתי ילדה גרנו בתל-אביב, ליד הים. אמא שלי התלבשה רק בבגדים שרכשה אצל מיטב מעצבי פריז. כשהיתה מתלבשת כדי לצאת בערב, הרשתה לי לשבת בחדרה ולהתבונן בה, בתנאי שאהיה שקטה לגמרי. כמו עכבר. כמו צל. כמו מישהו שאיננו. כדי שתוכל לשכוח שאני שם. הייתי יושבת בשקט בשקט והיא הייתה מסתרקת לאט לאט. היו לה שערות ארוכות שתמיד היו אסופות. אני חושבת שרק אני ידעתי כמה הן ארוכות.

היא היתה מחליקה על גופה קומבינזון. היא היתה מותחת על רגליה גרבי משי ארוכים. בסבלנות, בקפדנות, היתה רוכסת את הכפתורים מחופי הקטיפה שעל מגפוני העור. היא הייתה מתאפרת לאט ומעט. ואז היתה בוחרת מה ללבוש ומתלבשת. בריכוז מוחלט. בדיוק כמו שאת עשית עכשיו. כאילו היא לבד בחדר. כאילו היא בכלל לא אמא שלי. כאילו אני עכבר. צל. מישהו שאיננו. שמרתי את כל בגדיה ולבשתי אותם כל חיי."

אני מביטה בראי ונבהלת לראות שאני דומה למישהי שאני לא. אני מסירה את הבגדים של אמא של גברת רשל ולובשת מחדש את השמלה שלי. היא מוכתמת בשוקולד שאחינועם אכלה הבוקר לפני שיצאתי מהבית.

"אני מצטערת, גברת רשל."

היא מחייכת ומרכינה את ראשה בחן. גברת אמיתית יודעת לקבל בלי אומר מחמאות ובקשות סליחה.

"לך יש ילדים?" היא שואלת.

"שתי ילדות." 

"יפות?"

"יפות."

היא צוחקת ומעבירה את ידיה על פניה חרושי הקמטים.

"ולי יש הרבה חפצים יפים. ואת הגוף הזקן הזה שלי, שאני תולה עליו את את מיטב הבגדים והתכשיטים. הבגדים שלי מתאימים לך מאוד, יקירה. הייתי נותנת לך אותם, אבל אני לא מסוגלת. לפני כמה חודשים שמתי כמה בגדים בשקית ונתתי לאשה שמוכרת בגדים משומשים בכיכר העיר. חשבתי שזה יקל עלי, אבל זה שבר את לבי."

כשאנחנו חוזרות הביתה, האוטו של עמי בחנייה. שלומית נכנסת פנימה, ואני הולכת ישר לגינה. הוא משקה את הפרחים.

"עמי," אני אומרת.

הוא מסתובב אלי, נבוך ומתגונן מהמתקפה הישירה.

"אני מצטערת שלא הסכמתי לארח את שלומית בפריז. בבקשה תסלח לי."

"בסדר," אומר עמי בקול חורק ממבוכה וחוזר להשקות.

אני מוצאת את שלומית במטבח, מארגנת בסל גדול את האוכל שלילה נתנה לי.

"שלומית," אני אומרת. "אני מבקשת שתסלחי לי, שלא ידעתי להשיב לך טובה על נדיבותך ועל אהבתך."

"אני סולחת לך," מחייכת שלומית, יפה מתמיד בפאה ובתחבושת.

"ביקשתי סליחה גם מעמי," אני אומרת לה. "אבל אני לא יודעת אם זה עזר. את אמרת לי פעם שזכרונים אמיתיים לא סולחים לעולם."

"זה לא נכון," לוחשת שלומית. "אני אפילו לא ביקשתי ממנו סליחה, והוא בכל זאת סלח."

שלומית מציעה לי לנוח לפני החזרה לתל-אביב, ואני נכנסת מתחת לפוך שלה. אי- אפשר לחזור לעבר, אבל מותר לנסות. לפני עשרים וחמש שנים היינו מקיימות ביחד באדיקות את מוסד השלאף-שטונדה הקדוש, וגם עכשיו אני נרדמת מיד.  

 לא יודעת כעבור כמה זמן נכנסת שלומית בלאט לחדר. היא מוציאה מארון הבגדים שמלה עטופה בנייר מרשרש. ארבעים ושבע שנים חלפו, והשמלה עדיין צחורה ויפה. מבין קפליה צונחים חלומות מקופלים. תקוות ישנות פורשות כנפיים ועפות בחדר כמו יונים לבנות. שלומית לובשת את השמלה. במשך שנים רבות לא עלתה השמלה על גופה, אבל המחלה הצרה את הגוף המשתנה תדיר.

שלומית יושבת מול הראי ומסירה את האיפור מפניה. היא מסירה את הלק האדום וגוזרת את ציפורניה הארוכות. היא מסירה את הפאה. היא מסירה את התחבושת מידה החפורה. היא פותחת מגירה בשידתה ובליבה ומוציאה ממנה את חישוק הזהב הפשוט, טבעת הנישואין.

הערב יורד. מבעד לחלון, השמים ורודים מעל בריכות הדגים. בצעד קל יורדת המלכה שלומית במדרגות ויוצאת לחצר ביתה. עמי עדיין משקה את הפרחים. שלומית סוגרת את ברז המים. הוא מסתובב אחורה, מופתע. היא כורעת ברך על הקרקע לפניו ומושיטה לו את שתי ידיה. היא מביטה בו בעיני האזמרגד.

"סלח לי, אהובי," היא אומרת.

עיני התכלת של עמי מתמלאות דמעות. מי אמר את השטות הזאת, שזכרונים לא יודעים לסלוח?

הוא מתכופף אליה. הוא מרים אותה בזרועותיו שהיו פעם כל-כך חזקות ועכשיו הן כל-כך פריכות. זרועות של איש-אדמה, שהפך לפקיד במשרד-החקלאות, שהפך לפנסיונר, שהפך לסקסופוניסט, שהפך לחולה סרטן, שעכשיו מוכתר למלך. עמי נושא את שלומית על כפיים. הוא מנשק את זרועה החפורה, לאורך התלמים שחרשה בה המחלה. לכל צלקת נשיקה. הוא מנשק את ראשה החשוף. היא מניחה את כף-ידה המלכותית על שרירי זרועו הרועדים ממאמץ, כשהוא נושא אותה בזרועותיו אל העשב הרך.

בדירה שלנו בתל-אביב השקט סמיך ומתוק. בחדר-הילדות, דן ישן על המזרון של אחינועם. עלמה ואחינועם צמודות זו לזו במיטת הנוער. זה אומר שאחינועם שוב הרדימה אותם, ואז התגנבה למיטה של עלמה ונרדמה לידה.

לפני שאני מעירה את דן שיבוא למיטה, אני מוצאת ארגז קרטון ורושמת עליו: לכבוד הגברת רשל קריאל, רחוב האורנים 1, זכרון-יעקב. ואז אני מכניסה לתוכו: חצאית סגולה של לואה, מצמר דק שמלטף את הרגליים; חליפת צמר כחולה שלושה חלקים של סלין; נעליים קלאסיות של שאנל עם חרטום מחודד ורצועה מאחור; וחליפת חצאית וז'קט בדוגמת האונדסתות' של איב סן לורן ריב גוש.

כתיבה עיתונאית

מקובלות

סיפורים קצרים

 קטינטינטונת