השכנה / מאת טל אלעזר   

הדבר הראשון שראתה דניאלה דמסקי, כשנכנסה לגן הילדים היתה נגה – בתה של שכנתה – לבושה בבגדים החדשים שקנתה אתמול לילדתה שלה. החיזיון היה כל-כך מפתיע, שחשבה שהיא מדמיינת, מה גם שהבגדים היו מרובבים בשאריות אוכל.
"חנה," פנתה לגננת, "למה נגה לובשת בגדים של נעמי?"
"ענבל לא שמה לה בגדים להחלפה והכל נרטב. ידעתי שאתן שכנות אז חשבתי שלא יהיה לך אכפת."
דניאלה אספה את החפצים של שתי הילדות והובילה את שתיהן למכונית. גם היום ענבל התקשרה כשכבר היתה בדרך לגן, אמרה שנתקעה בעבודה, וביקשה שתיקח אתה את נגה. היא הבטיחה להיות בבית כשיחזרו. ניסיון העבר לימד שתהיה או שלא תהיה.
ככלל, דניאלה דמסקי לא היתה מאותם אנשים שלא מסוגלים לומר לא. אבל השכנה היתה בעיה. ענבל פוקס היתה אם חד-הורית, ודניאלה תיעבה אותה מהשנייה שראתה אותה מעבירה את מיטלטליה הפסבדו-אוריינטליים לדירה הסמוכה. שתיהן היו אז בסוף הריונן, שתיהן ילדו באותו שבוע.
ענבל פוקס היתה מהאנשים שמבקשים. לתפיסתה, החלטתה להרות מתרומת זרע, ללא אמצעים כלכליים ובלי מערכת תמיכה משפחתית, היתה החלטה אמיצה, שמחייבת את כל מי שסביבה להירתם למאמץ. שוב ושוב מצאה עצמה דניאלה נקרעת בין הנטייה לסרב לבקשות העזרה התכופות שלה ובין תחושת ההתכווצות שחשה כאשר באמת חמקה מהן.
בזמנו למדה דניאלה באוניברסיטה חצי חוג לימודים קלאסיים. מאז נשתרש בה פחד חריף מפני קנאת האלים. היא לא זכרה מספיק מהלימודים כדי להסביר לעצמה כיצד זה בדיוק קשור לאי-נוחות שחשה כשניסתה להתנער משכנתה, רק ידעה שאם תסרב לעזור לה, עלולה שרירות לבם של האלים לחולל תהפוכת גורל.

ענבל בדיוק יצאה מהטרנטה המזוהמת שלה כשדניאלה והילדות הגיעו הביתה.
"שלום, חמודה שלי," חיבקה את בתה. היה זה אופייני שלא אמרה דבר על הבגדים.
"לא שמת לנגה בגדים להחלפה, אז הלבישו לה בגדים של נעמי," אמרה דניאלה. כשהיתה בקרבת ענבל, היתה הנשימה הופכת לפעולה כמעט מאומצת. "הם חדשים. בועז שם אותם בתיק של הגן בטעות. תכננתי להלביש לה אותם לאירוע בשבת, אז אם תוכלי להחזיר לי כמה שיותר מהר..."
"בכיף," אמרה ענבל ונכנסה לבניין.

למחרת, בגן, בדקה דניאלה אם ענבל הניחה את הבגדים בתא של בתה. היתה זו פעולה ריקה, כדי לצאת ידי חובה. שעה לפני שהיתה צריכה לאסוף את נעמי מהגן, יצאה לערוך סידורים ובכוונה השאירה את הטלפון הסלולרי בבית, כדי להיות לא זמינה אם ענבל שוב תתקשר לבקש עזרה. קרה לא פעם שהפסידה בשל כך שיחות חשובות. היא מיהרה לעזוב את הגן, אף שנעמי רצתה להישאר ולשחק בחצר, כדי שהגננות לא יבקשו ממנה לקחת את נגה, אם ענבל תבושש לבוא. בשעת ערב מאוחרת דפקה דניאלה על דלתה של שכנתה.
"באתי לקחת את הבגדים של נעמי," אמרה כשענבל פתחה את הדלת.
"הגזמת. נראה לך שכבר הספקתי לכבס אותם?"
"אז תני לי אותם מלוכלכים. אני ממילא עושה הערב כביסה."
דניאלה היתה נחושה לסיים את העניין כאן ועכשיו, כי ידעה שעד שתקבל בחזרה את הבגדים לא תצליח להתרכז בשום דבר אחר.
ענבל משכה בכתפיה. היא פסעה מעל הצעצועים שהיו פזורים בכל מקום, חופרת פה ושם בבהונותיה בערמות קטנות של בגדים מלוכלכים שהתגבהו ברחבי הסלון. מאחת הערמות שלפה חצאית וחולצה, דחפה אותן לשקית פלסטיק שהרימה מהרצפה והושיטה את השקית לדניאלה.
"היה גם ז'קט ג'ינס," אמרה דניאלה ביובש.
ענבל מצאה את הז'קט ודחפה גם אותו לשקית.
"תודה," אמרה דניאלה, וסגרה את הדלת.
בבית הוציאה את הבגדים מהשקית. אולי אחרי טיפול יסודי תצליח להיפטר מקצת מהכתמים, אבל חדשים הם כבר לא ייראו.

אפילו שקית הניילון שענבל הכניסה לתוכה את הבגדים היתה מלוכלכת. בקרקעיתה נחו פירורי חלה ופיסת נייר מקומטת. דניאלה כבר כמעט השליכה את השקית לפח, כאשר משהו בנייר המקומט משך את תשומת לבה. היה זה טופס לוטו מלא ומשולם. דניאלה עצמה מעולם לא מילאה לוטו. כאדם שונא הפתעות לא נמשכה להימורים.
בועז, בעלה, צפה בטלוויזיה בסלון. דניאלה הביאה את המחשב הנייד שלה למטבח, התחברה לגוגל והקישה "לוטו". כעבור פחות מדקה הבינה שהיא אוחזת בידה כרטיס לוטו ששוויו עשרה מיליון שקלים.

דבר ראשון, תחבה אותו לחזייה. אחר-כך ארזה את המחשב הנייד בתיק הבד שלו. אחר-כך טיפלה בבגדים המוכתמים, ואז סידרה את הבית. היו לה שתי שיטות מתחרות. לרוב היתה מתחילה מהפינה הצפון-מזרחית של הדירה ומתקדמת משם. אבל לעתים נדירות, כשנחה עליה הרוח, נקטה שיטה אינטואיטיבית, כמעט ריקודית. היתה מסדרת משהו וזורמת למשהו אחר, לפי קשר אסוציאטיבי שהתבסס על צבעים וצורות. זו השיטה שבה סידרה הערב, כשכרטיס לוטו ששוויו עשרה מיליון שקלים מחמם את שדהּ השמאלי.
בעודה מסדרת את הסלון, הביטה בבעלה הצופה בטלוויזיה ושמה לב כמה האפירו צדעיו. בועז היה עורך דין עצמאי שהתפרנס מעריכת חוזי שכירות וצוואות. הוא חלם להתמחות בקניין רוחני ונהג לייצג ממציאים פרו-בונו, אבל עד כה שום פטנט לא צלח. היא חשבה כמה הכל יהיה שונה בשבילו עכשיו. דניאלה חשה איך רוך חדש מחליף את הכעס המוכר שלה על שלא הרוויח די בשביל לקנות לה שקט. היא חשבה על עוד דברים שתוכל להרשות לעצמה. הלבנת שיניים. הפוך גדול במקום אספרסו. מוניות במקום אוטובוסים. אפילו לחלות במחלה קשה ולנסוע לטובי המרפאים בשווייץ.

דניאלה סיימה לסדר את הבית והתיישבה לצד בעלה, לכאורה צופָה בטלוויזיה אבל בעצם מביטה איך בכל מקום שסובב אותה שורר סדר מופתי. אלא שמתוך הבהירות הנעימה של הסדר שהושב על כנו, הבחינה פתאום בבעיה. שכן לא היתה זו באמת יד הגורל ששיגרה לידיה את טופס הלוטו המלא. אולי היתה כאן התערבות אלוהית, אבל היא נעשתה באמצעות גורם אנושי, שמילא טופס ושילם וקיווה. וזכה. ולא ידע. והמישהו הזה, האנושי כל-כך, הוא כנראה, אם כי הדבר אינו ודאִי, שכנתה הנתעבת, ענבל פוקס. שהרי אין מתאימה ממנה לזרוק כסף טוב על טופס לוטו, ולייחל לאל מתוך המכונה שיציל אותה מעצמה. ועכשיו השאלה היא מה לעשות. שכן דניאלה דמסקי ידעה היטב שאין בכוונתה לדפוק, בפעם השנייה הערב, על דלת שכנתה, ולהעביר לה עשרה מיליון שקלים שכרגע נמצאים ברשותה.

"את סובלת?" שאל בועז. "להחליף ערוץ?"
הוא צפה בתוכנית ריאליטי, מהזן שדניאלה לא יכלה לשאת.
"לא, זה בסדר," אמרה.
בעצם, אין שום ודאות שהטופס שייך לענבל. אולי שקית הניילון באה מהגן, למשל, ואז אין לדעת מהיכן הטופס הגיע ולמי הוא שייך. דבר אחד ידעה דניאלה: אם תשאל את שכנתה אם מילאה כרטיס לוטו ואיבדה אותו, היא תענה בחיוב. כי בחושיה החייתיים תדע שאין לה מה להרוויח מלומר לא.
דניאלה הביטה שוב בבעלה, שחייך אליה וליטף את שערהּ.

למחרת בבוקר, דניאלה היתה באמצע המקלחת כששמעה דפיקות חזקות בדלת. היא רצה לפתוח רטובה, כדי שנעמי לא תתעורר. מאחורי הדלת עמדו ענבל ונגה. דניאלה שמעה את נעמי פורצת בבכי מבוהל, ואת בועז ניגש אליה ומרגיע אותה בקול כבוש.
"האוטו לא מניע. אפשר לנסוע אתך לגן?" קולה של ענבל נשמע באוזני דניאלה רם וצורם במכוון. כאילו חורה לה שדניאלה מרשה לעצמה להתקלח בבוקר, ושיש לה גבר שירגיע את בתה בדברי כיבושין.
"אין לי שקל בשביל לתקן את האוטו," אמרה ענבל כשהיו בדרך לגן.
דניאלה ידעה מה יהיה המשפט הבא.
"אכפת לך להביא את נגה הביתה היום?"
"אנחנו נוסעות לאמא שלי בכפר סבא אחרי הגן," שיקרה דניאלה. עכשיו גם תצטרך לעשות את זה.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות," אמרה ענבל. "אפילו מילאתי כרטיס לוטו בשבוע שעבר, אולי אלוהים יציל אותי, אבל איבדתי אותו." היא פרצה בצחוק, שהתחלף לבכי.
"את יודעת מה," אמרה דניאלה. "אני אדחה עם אמא שלי ליום אחר."
"תודה, דניאלה," ענבל משכה באפה. "מה הייתי עושה בלעדייך?"

אחרי שהשאירה את הבנות בגן והסיעה את ענבל לעבודה, התיישבה דניאלה בבית-קפה והוציאה מארנקה את טופס הלוטו. ענבל כל-כך לא מאורגנת, שספק אם תנסה לשחזר מה עשתה עם הטופס, כפי שדניאלה היתה עושה לו איבדה משהו. בכל מקרה, היא לא תחשוד שהוא נמצא אצל דניאלה. דניאלה חייכה לעצמה. היא ידעה שענבל חושבת שהיא הטיפוס הכי מרובע ומשעמם בעולם, ובחיים לא תאמין עליה שהיא מסוגלת לדבר כזה.
"עלייך לחשוב בבהירות," אמרה לעצמה כמתבקש, אבל למעשה היו מחשבותיה בהירות לחלוטין. היא תשאיר את הכסף אצלה, כפי שתכננה. הרי באמת ידעה כל הזמן שהטופס שייך לענבל. היא לא תספר לבועז דבר. הכסף נפל בחלקה והוא אחריותה הבלעדית. היא תשתמש בו בחוכמה, ותקל על בועז במידה הרצויה, בלי שירגיש. בעצם, גם לה היתה עבודה, כמתרגמת מזדמנת בהוצאת ספרים שולית. עבודתה שיעממה אותה עד ייאוש, והיא הרוויחה בה סכום כה זעום, שנהגה לחמוק ממנה בכל מיני תירוצים שקשורים בנעמי. עכשיו תשתחרר מרגשות האשם על כך.

דניאלה גמרה את הקפה ויצאה לרחוב, לחפש דוכן לוטו. מהר מאוד נקרה אחד כזה בדרכה.
"אני רוצה לקנות טופס לוטו," אמרה דניאלה למוכרת.
"ידני או אוטומטי?"
"אוטומטי."
"עשרים ותשע," אמרה האשה.
היא העבירה את הטופס המלא לדניאלה ולקחה את הכסף.
"ההגרלה ביום רביעי."
"את לא רושמת את הפרטים שלי?" שאלה דניאלה. "מה אם אאבד את הטופס ומישהו ימצא אותו?"
"שימי עמוק בארנק, חמודה," ענתה המוכרת. "טופס לוטו מלא זה כמו צ'ק פתוח."

"רחוב הפטמן 3," אמרה דניאלה לנהג המונית והרכיבה משקפי שמש. הרי מאוד סביר שאחד העיתונים הציב במקום צלם, שתפקידו לארוב למיליונרים החדשים. אולי אפילו יש פקידה, שמקבלת הזמנה למסיבה של ידוענים כל אימת שהיא שולחת לו מסרון הדלפה. בלי קשר לאופן שבו זכתה בכרטיס, אסור שיידעו שיש לה כסף. עלוקות לא חסרו לה עוד כשהיתה ענייה. דניאלה הציצה במראה של המונית והופתעה לגלות שבבואתה מוצאת חן בעיניה.

"אני חושבת שיש לי כרטיס זוכה," לחשה לשומרים שעצרו אותה בכניסה לבניין.
הם הפנו אותה לגבר שמכר כרטיסי לוטו בלובי. לאחר שבדק ושב ובדק את הכרטיס ניצתו עיניו של האיש והוא אחז בו באצבעות שנראו כממאנות להיפרד. דניאלה משכה ממנו את הכרטיס. האיש הסתודד עם השומרים, שרמזו לה להתקרב. הכל קרה בכזאת דיסקרטיות, שספק אם אחרים שעמדו שם הבחינו במתרחש. דניאלה עלתה לבדה במעלית. פקידה מאחורי אשנב בדקה את הכרטיס. בכירה ממנה הטריחה עצמה ממקומה והובילה אותה למנהל, שלחץ את ידה בחגיגיות, וביקש ממנה לרשום את פרטיה על גבי טופס רשמי.
היא ציפתה להליך ממושך, אבל מאחר שחלפו כבר שבועיים מאז ההגרלה, ומאחר שהמחשב קבע שאיש לא דרש את הזכייה, לא נמצאה שום מניעה לרשום לדניאלה דמסקי על המקום צ'ק על שבעה וחצי מיליון שקל, שהם עשרה מיליון שקל פחות 25 אחוז לקופת המדינה. לאחר שסירבה להצעת המנהל להצטלם עם מסכת הנייר על הראש, נפלטה דניאלה מהבניין האפרפר לרחוב. היא נסעה לסניף בנק קרוב לביתה, שלא השתייך לבנק שבו חסה החשבון המדולדל שלה ושל בעלה, והפקידה בו את הכסף בחשבון חדש שפתחה. התחשק לה לקנות מארז פרלינים או בקבוק ויסקי טוב בשביל בועז, אבל לבסוף ויתרה, כי לא ידעה איך תתרץ כזאת פזרנות פושעת.

בערב, כשענבל באה לאסוף את נגה, היו עיניה נפוחות מבכי. היא הציתה סיגריה בלב המטבח של דניאלה, מה שהעיד – אפילו אצלה – על סערת נפש ובלבול.
"בואי, נצא רגע למרפסת," אמרה דניאלה, והגישה לה מאפרה.
היה לה נעים לחוש סובלנות כלפי ענבל.
"תשים לבנות איזה סרט, טוב בועז?" נהנתה ממבטו המופתע.
"אני עוזבת את הדירה ועוברת לאמא שלי," התייפחה ענבל.
"אבל למה?"
"אין לי כסף."

דניאלה שכבה במיטה והקשיבה לנחרותיו של בעלה, מנחשת לפי הקצב הלא אחיד את חלומו המטריד. אילו אמרו לה לפני שלושה ימים שתזדמן לה אפשרות להיפטר מענבל, היתה מאושרת. אבל עכשיו זה לא בא בחשבון. הסתבכויות רומנטיות, בעיות בריאות, צרות שנובעות מאופיה הפגום, לכל אלה ענבל עדיין זכאית. אבל צרות של כסף אי אפשר שיהיו לה.
השאלה היא איך לפתור זאת בתבונה. מתן בסתר סופו להתגלות. ענבל תחשוב שמדובר במעריץ אלמוני, איזה אבא מהגן שהתאהב בה נואשות. היא תארוב לו בחשכת ליל ותגלה את דניאלה משלשלת מעטפה דחוסה במזומנים לתיבת הדואר שלה. גם דוד נעלם מחו"ל יצית את דמיונה, והיא עוד עלולה לגרור את נגה לביקור קרובים בקצה העולם. הכי טוב שענבל תעבוד בשביל הכסף. אבל איך יכול יצור כזה להביא תועלת? דניאלה נזכרה שבצעירותה למדה ענבל ציור בבצלאל, ואפילו איירה ספר אחד, די גרוע, בשם "מעשה בחסידה שהשתגעה", שבשנה שעברה נתנה לנעמי כמתנת יום הולדת מקוממת. מאז שנגה נולדה, זנחה ענבל את חלומותיה האמנותיים ועבדה כמזכירה.
כיצד יכול יצור כזה להביא תועלת? השאלה המשיכה להתנגן בקרבה של דניאלה, ובניגוד לרצונה הולידה שאלה נוספת: כיצד יכולה היא עצמה להביא תועלת? שכן
דניאלה לא הצליחה להדחיק את הידיעה המצערת שהיא עצמה מעולם לא השכילה להרוויח כסף, מעבר לגרושים הבודדים שקיבלה מדי פעם תמורת תרגום. לצד הבוז העמוק שרחשה לשכנתה, היה בה חלק שהתפעל מכך שענבל מצליחה לפרנס את עצמה ואת בתה, גם אם לא ברווחה. היא עצמה היתה תלויה לגמרי בבעלה. מדי פעם, כשהיו לו חודשים קשים במיוחד, כשראתה שהוא כורע תחת נטל הפרנסה, היתה מחליטה שהיא חייבת לקחת את עצמה בידיים ולהתחלק אתו בעול. בסופו של דבר היא אדם מבוגר, ולא פחות מוכשרת מכל אחד אחר. בסערת נפש היתה יוצאת לצעדה על חוף הים, ומשם הכל נראָה פתאום כל-כך אפשרי. היא היתה רושמת לעצמה רשימות ותכניות, איך תשכים קום ותביא את הילדה מוקדם לגן כדי שבאמת יהיה לה פנאי לכתיבה. אבל כשהיתה מתיישבת סוף-סוף לכתוב, שום דבר לא יצא. כמו שיר ששומעים בראש, אבל כשמנסים לשיר יוצא רק זיוף.
אבל עכשיו זו מציאות אחרת, הזכירה לעצמה. היא לא צריכה יותר להתלבט אם ללכת על המסחרי או על האמנותי. לא לה עוד הרהורים מתסכלים על זעירוּת השוק בשפה העברית, שממילא אינו מאפשר הצלחה כלכלית אמיתית. עכשיו המטרה היחידה של הכתיבה היא להעביר קצת מהכסף של הלוטו לידיה של ענבל, בלי שתדע מהיכן הגיע. ומאחר שענבל אוהבת לאייר, מחר בבוקר דניאלה תכתוב משהו – לא חשוב מה – ותעביר אותו לענבל בעילום שם, בצירוף בקשה לאיורים. דניאלה עצמה עיניים וחיבקה את בועז, שהפסיק מיד לנחור.

הדרך לבית-הקפה היתה רצופת קבצנים. בעצם היו אלה הקבצנים הקבועים, אבל מאחר ששוב לא יכלה דניאלה לפטור עצמה בכיווץ גבות זועף, נאלצה להתבונן בכל אחד מהם כדי לקבוע אם מדובר במסכן אמיתי או במתחזה. עליבותם המצטברת הרסה לה את התיאבון וארוחת הבוקר היקרה שהזמינה נתקעה לה בגרון. היא קראה התחלות נטושות של סיפורים שכתבה, וכצפוי גילתה שאין לה מושג איך להמשיך. "מה שיוצא – אני מרוצה," הזכירה לעצמה את דקלומה של חנה הגננת, והחלה להקליד בחרון.
כשסיימה לכתוב, תרגמה דניאלה בזריזות את הטקסט הקצר לאנגלית. לעניות דעתה, הוא לא היה גרוע יותר מספרי הילדים שקיבלה לתרגום מהוצאת הספרים שהעסיקה אותה. עכשיו הגיע הזמן להפעיל את חלקה השני של התכנית. דניאלה פתחה לעצמה תיבת דוא"ל חדשה.

"גברת פוקס היקרה," כתבה.
"שמי אסטריד ניקוויסט, ואני חיה בגוטנברג, שוודיה. אני סופרת ילדים. בדרך מקרה הגיע לידי ספר הילדים שאיירת, 'מעשה בחסידה שהשתגעה'. איורייך מצאו חן בעיני. הם בדיוק מה שראיתי בעיני רוחי עבור ספרי החדש, הרצוף בזה. אודה לך אם תוכלי לכתוב לי בהקדם אם ביכולתך לבצע את העבודה. על פי הסטנדרט האירופי, אני יכולה לשלם..."
כאן עצרה דניאלה וערכה כמה חישובים, כשהיא לוקחת בחשבון את גובה הריבית החודשית שלה לעומת עומק הצרכים הכלכליים של ענבל, ונקבה בסכום הגבוה ביותר שהעזה. זהו. עכשיו תלך לעשות חיים.

היא שמה פעמיה למכון יופי ברחוב דיזנגוף, שתמיד הילך עליה קסם. היה זה היכל, שבו יכולה מי שהפרוטה מצויה בכיסה להתרווח בכורסה ולהניח לנשים צעירות לשייף ולטפח את כפות רגליה וידיה. משב האוויר המבושם כבר היכה בפניה כשעצרה אותה מחשבה חדשה. מה ירגיש בועז כשיביט ללא אומר במניקור-פדיקור, וינסה להעריך כמה זה עלה?
דניאלה סגרה את דלת מכון היופי ושבה לצעוד ברחוב ההביל. היא עצרה לפני חלון שהציג לראווה נעליים מיובאות והביטה בהן בערגה. המחירים בארבע הספרות זניחים בעיניה כעת. הרבית היומית על ההון שלה גבוהה מהם. אבל אם מניקור-פדיקור עוד היה עובר בשתיקה, זוג נעלי יוקרה לא יכול לצוץ פתאום בלי הסבר.
דניאלה אהבה את בעלה. היא אהבה אותו אפילו יותר עכשיו, כשיכלה להרשות לעצמה להפסיק לחשוב עליו כעל מפרנס לקוי. היא ידעה שגם הוא אוהב אותה, ולא רצתה לאבד את אהבתו. דניאלה חששה שבועז לא יקבל את מה שעשתה, למרות שאי אפשר לדעת מה היה הוא עושה במקומה. היא האמינה שאיש לא יכול באמת לדעת מה היה עושה במקרה כזה. כך או כך, ברור היה לה שהיא לא יכולה להשתמש בכסף לדברים שבועז יבחין בהם.
לפחות אני יכולה לאכול ארוחת צהריים טובה, חשבה. לא רחוק מהגן של נעמי היתה אחת המסעדות הטובות בעיר. אבל האם באמת תוכל להתענג בחשאי על צדפות ושמפניה, בשעה שבועז יורד ממשרדו הקטן לקנות לו שווארמה?

"את לא מאמינה מה קרה!" צעקה ענבל למחרת בבוקר. כל הדרך לגן העלתה השערות איך קרה שהספר האזוטרי, "מעשה בחסידה שהשתגעה", התגלגל עד לגוטנברג הקרה, ואיך בחרה אסטריד ניקוויסט דווקא בה, מכל המאיירים בעולם.
"ואיך הסיפור שכתבה הניקוויסט הזאת?" שאלה דניאלה בלב הולם.
"דבילי לאללה," ענתה ענבל. "אבל, אנא עארף, אולי בשוודית זה נשמע יותר טוב."
אם היה דבר שדניאלה תיעבה, היו אלה פולניות שמשלבות בשפתן ביטויים בערבית.

הרבה תכונות רעות היו לה, לענבל, אבל העצלות לא נמנתה עמן. בקושי חלף שבוע וכבר קיבלה דניאלה מייל לתיבת האלטר-אגו השוודי שלה, שבו בישרה ענבל באנגלית עילגת אך נלהבת לגברת ניקוויסט, שבהתאם להנחיותיה, היא השאירה את הציורים במעטפה בפיצוצייה הסמוכה לביתה. דניאלה פתחה את המעטפה בידיים רועדות. האמת – לא היה לה מושג שענבל מסוגלת לצייר ככה. היה בציורים משהו חמוד ומושך להפליא, שונה בתכלית מאישיותה של הציירת.
בשלב זה, על פי תכניתה המקורית, היתה דניאלה אמורה לחכות פרק זמן קצר, ואז לשלוח לענבל בדואר צ'ק שמן, מלווה במכתב לאקוני המודיע שלרוע המזל, לא נסתייע פרסום הספר, אבל רצ"ב התשלום עבור האיורים.
אולם עכשיו, כשמצאה עצמה דניאלה אוחזת כתב יד פרי עטה, מאויר בכישרון, ניעורו בה מחשבות חדשות. דניאלה ידעה שבאופן עקרוני סופרים ישראלים לא מתפרנסים מכתיבה, לבד מכמה יוצאים מן הכלל, שיצירותיהם זוכות להיתרגם ולהימכר בארצות הניכר. חיפוש קצר ברשת העלה את שמה של הגברת הישראלית, שתפקידה לייצג אותם בני מזל מול הוצאות הספרים בחו"ל. לבה של דניאלה הלם בעת שחייגה אליה. כמו תמיד, כשהיתה צריכה להציע את עצמה למשהו, הרגישה חסרת כל ערך. אבל היא הזכירה לעצמה שאי אפשר לומר על אשה שיש לה שבעה וחצי מיליון שקלים (נושאי ריבית) שהיא אדם חסר ערך.

מכאן ואילך הכל התקדם במהירות. אחרי שהסוכנת הספרותית שמעה מדניאלה כמה כסף היא מעוניינת להשקיע בהפקת הספר ובשיווקו, היא הפנתה את מרצה ליצירת קשר עם הוצאות ספרים גדולות בארצות הברית ובאנגליה. תגובותיהן לא איחרו לבוא, ולא נותר לדניאלה ולסוכנת החדשה שלה אלא לבחור את ההוצאה המעולה ביותר מבין המשחרות לפתחה.

בסוף זה עלה הון. הפקת הספר היתה הכסף הקטן. המודעות בעיתונים, שלטי החוצות, הפרסומות בטלוויזיה וברדיו, יחסי הציבור, רכישת שטחים בחלונות הראווה והמסחור הנרחב חוררו בורות ניכרים בקפיטל של דניאלה. אבל דניאלה חשה רוממות רוח עם כל המחאה שרשמה. היתה זו הקלה להשתמש סוף-סוף בכסף.

הספר נולד עם כפית כסף בפה, והפך לרב-מכר מיידי. היו אמנם כמה מבקרים מרי-נפש, שכתבו שהם לא מבינים את ההתלהבות מהסיפור הרזה ומהציורים הבוסריים, אבל הם היו מיעוט מבוטל. רוב הסוקרים השכילו לקרוא בסיפור את הרבדים הנסתרים. מובן שגם המסתורין סביב זהותה של אסטריד ניקוויסט תרם לעניין, ונוצר פולמוס שלם, איזה סופר סקנדינבי ידוע מסתתר מאחורי דמותה הפיקטיבית. בארץ עורר הספר התלהבות מיוחדת, לאור העובדה המפתיעה – המדהימה, בעצם – שהאיורים הנפלאים, שהפכו לבובות נמכרות, הם פרי עטה של ציירת ישראלית לא מוכרת, אם חד-הורית קשת יום, שעבדה עד לא מכבר כמזכירה.

דניאלה בדיוק סיימה לסדר את הבית והתכוונה לצאת, כשנשמעה דפיקה בדלת. מאז הצלחת הספר הפכה ענבל למאיירת עסוקה. כעת, משעבדה בבית, הטרידה את דניאלה בכל שעות היום. דניאלה ניסתה להתעלם מהדפיקות, שהלכו והתחזקו. לבסוף נאנחה וניגשה לפתוח את הדלת.
"מה לקח לך כל-כך הרבה זמן? היית בשירותים?" שאלה ענבל ונכנסה. דניאלה נאנחה שוב. היא כבר הסכינה עם כך שכל הכסף והתהילה שבעולם לא יעדנו את שכנתה.
"נשבר לי," התיישבה ענבל ללא הזמנה. "אני עובדת כמו חמור, וכולם כל הזמן דופקים אותי."
דניאלה הרימה גבה. "אבל לא יכול להיות שחסר לך כסף. את מקבלת רבע מהרווחים של הספר של אסטריד ניקוויסט, והוא רב-מכר בכל העולם."
"כולם אומרים שמגיע לי יותר," רטנה ענבל. "הרי האיורים שלי הם שעשו אותו."
דניאלה התגברה על הדחף להזכיר לענבל שהעובדה שהסופרת הכניסה אותה בחוזה כשותפה ברווחים היתה מחווה חסרת תקדים בעולם המו"לות.
"את יודעת מה," אמרה במקום זאת, "יש לי רעיון. הרי בועז מתעסק בחוזים. למה שלא תתני לו לטפל בדברים האלה בשבילך, ואת תוכלי להתעסק רק באמנות?"
הצעתה של דניאלה הוכיחה עצמה כגאונית. בועז היטיב לייצג את ענבל וסגר עבורה חוזים רווחיים בארץ ובחו"ל. בעקבות ההצלחה, פנו אליו עוד יוצרים ואמנים שייצג אותם, ידיו נמלאו עבודה והוא התחיל להרוויח יפה.
ענבל היתה כל-כך מאושרת מהשידוך, שאפילו עשתה מחווה לא אופיינית וביקשה מאחת מהוצאות הספרים המכובדות שהעסיקו אותה לתת עבודה לדניאלה. אבל שם הסבירו לה בעדינות שהם לא יכולים להפקיד את תרגום ספריהם בידי מתרגמת עלומת שם, כך שהעניין לא הסתייע.

בכל ריאיון נשאלה ענבל מתי תאייר את סיפורה הבא של הגברת ניקוויסט. אבל אסטריד ניקוויסט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, וכל המיילים שענבל כתבה לא נענו.
מישהו אחר, ידעה דניאלה, היה מתפתה לכתוב עוד ספר תחת שמה של אסטריד ניקוויסט, מה שהיה מלבה עוד את סקרנותם של עיתונאים ואקדמאים תאבי פרסום. סופה של כל תרמית להתגלות. דניאלה זכרה די מהחוג ללימודים קלאסיים כדי לשמור על חוש המידה הטובה. לפיכך סיימה אסטריד ניקוויסט את תפקידה, וכך גם כספי הזכייה, שרק הלכו ותפחו בזכות הרווחים מהספר. דניאלה כבר לא היתה זקוקה לכסף, שכן בועז הרוויח עכשיו די והותר בשביל משפחתם הקטנה, וגם ענבל ונגה היו מסודרות. לפיכך הורתה לבנק לא להציק לה עוד בהצעות להשקעות והותירה בידי עורך דין צוואה, שמחלקת אחרי מותה את הכסף בין נעמי לנגה. עד אז איש כבר לא ישאל יותר מדי שאלות.
בחיי, אמרה דניאלה לעצמה, אני לא בטוחה שיש עוד הרבה אנשים בעולם שהיו מצליחים להתמודד עם מצב כל-כך מסובך בכזה כישרון. אבל מיד מחתה מחשבה זו מלבה, שכן נדף ממנה ריח של היבריס, ודניאלה דמסקי הרי הקפידה תמיד שלא לעורר עליה את חמת האלים.